תחום הגפ"מ סבל לאורך השנים מתחרות מועטה, שבאה לידי ביטוי בין היתר במחירים גבוהים לצרכנים. עובדה זו הובילה את השונות לנסות ולפתור את הפגיעה באמצעות רפורמות תחרותיות.
למרות זאת כל ניסיונות הרפורמה לא צלחו והתחום נותר ריכוזי במיוחד, כאשר "תרומה" מכרעת להכשלת הרפורמות, באה מכיוונן של חברות הגז הגדולות והותיקות בארץ אשר הפרו את הוראות החוק באופן שיטתי ונמשך. לצד מעורבות ברפורמות תחרותיות בתחום, נקטה הרשות מספר הליכי אכיפה, לרבות הליך פלילי נגד מספר חברות גז.
בראשית הדרך, ענף הגז היה נתון להסדרה ולפיקוח של משרד התשתיות באמצעות מינהל הדלק, אשר הכתיב את מחיר הגז בשער בז"ן, את מרווח השיווק ואת מחיר הגפ"מ לצרכן. כמו כן, באותה העת פעלו בשוק ארבעה ספקי גז בלבד, אותם לא ניתן היה לבחור או להחליף עד לתום תקופת חוזה ההתקשרות.
בשנת 1989 בוצעה הרפורמה הראשונה בתחום לעידוד התחרות, אשר עיקריה היו פתיחת התחום לכל ספק גז העומד בדרישות הבטיחות, חיוב בתי הזיקוק למכור גז לכל ספק, ומתן אפשרות לצרכנים להחליף ספק. רפורמה זו עוגנה בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשמ"ט-1989. באותה שנה קמה גם חברת שמש גז.
הרפורמה הראשונה לא הצליחה כמצופה, ובמהלך השנים שלאחריה שבו ונקבעו על ידי מאסדרים וגורמים רשמיים שבחנו את תחום הגז, ממצאים לפיהם התחום מתאפיין בהעדר תחרות של ממש. על רקע כשלון זה, הוכנה בשנת 2007 עמדת הממונה על הגבלים עסקיים אשר ביקשה לערוך רפורמה נוספת ומשמעותית יותר.
עמדת הממונה על הגבלים עסקיים 2007
ביום 25.7.2007 הגישה הממונה על הגבלים עסקיים לוועדת הכלכלה של הכנסת עמדה מקיפה, בה בוצע ניתוח תחרותי של שוק הגז בישראל
"שוק הגפ"מ הינו שוק ריכוזי הנשלט, לאורך שנים רבות, בידי מספר קטן של חברות […] נתונים, המצויים בידינו, מצביעים על מיעוט תחרות בין חברות הגפ"מ הגדולות לאורך שנים, שהתבטאה, בין היתר, בקיומו של קרטל בין ארבע חברות הגפ"מ הגדולות (פזגז, אמישראגז, סופרגז ודורגז)".
ובהמשך, מצוין כך:
"… ואכן, הלכה למעשה, חברות הגז הותיקות אינו מתחרות בינן לבין עצמן על משקי הבית, וקיים כשל תחרותי קשה ומובהק בשוק הגפ"מ ללקוחות ביתיים".
בהמשך פורטה בעמדת הממונה פרקטיקת הטארגטינג בה נוקטות חברות הגז הגדולות. פרקטיקה זו מתבטאת במתן הצעות אטרקטיביות, אשר מופנות באופן ממוקד אך ורק לצרכנים המבקשים לעבור לחברות הקטנות, וזאת על מנת לסכל את התרחבות פעילותן של אותן חברות:
"[…] הצעות אלה, הפועלות כ'סיכול ממוקד', מכונות 'טארגטינג' (Targeting). באמצעות התנהגות זו, החברות הגדולות מונעות הלכה למעשה מהחברות הקטנות להתקשר עם דיירים ולהגדיל את נתח השוק שלהן. פרקטיקה זו מאפשרת לחברות הגז לזהות את אותם צרכנים המבקשים לעבור לחברה אחרת, ולהציע להם בלבד הצעות אטרקטיביות, שאינן מוצעות לכלל צרכניהן או לצרכנים אחרים בעלי נתונים דומים. בנוסף, הפרקטיקה מאפשרת לחברות הגז הותיקות ליצור 'תחרות מקומית' על הלקוחות שמתכוונים לעזוב אותן, ובכך לייקר מאוד את עלות גיוס הלקוחות לחברות הגז הקטנות".
"למעשה, בשל פרקטיקת הטארגטינג, מנקודת מבטן של חברות הגז הקטנות בשוק שוררת תחרות אגרסיבית, אך מנקודת מבטו של ציבור הצרכנים התחרות נכה וכושלת".
שוק הגפ"מ הוא שוק ריכוזי וממועט תחרות הסובל משיווי משקל אוליגופולי, שבתורו מביא למחירים גבוהים לצרכנים. נוכח היותו של הגפ"מ מצרך בסיסי, השפעתו על יוקר המחייה ברורה והוא היה מושא למספר ניסיונות רפורמה, כמו גם מספר הליכי אכיפה של הרשות.
יחד עם זאת, וחרף האמור, השוק נותר ריכוזי, כאשר חברות הגז הותיקות, אשר חולשות על הרוב המוחלט של השוק, דוחקות את רגליהם של שחקנים חדשים המנסים להיכנס לשוק ולחולל תחרות.
"טארגטינג" הוא מצב בו ספק גז גדול נותן הצעות אטרקטיביות ותחרותיות רק לבעלי דירות בבתים פרטיים או בבנייני דירות אשר הביעו את רצונם לעבור לספק חדש הן בבלונים (מכלים מטלטלים) והן בצוברים.
באמצעות הטארגטינג הספק הגדול ממשיך לשמר מחיר גבוה לגבי כל יתר הבניינים, אך אינו "מאבד" בניינים למתחרה החדש. באופן זה התחרות נחזית מנקודת מבטו של המתחרה הקטן להיות אגרסיבית ועיקשת, אך מנקודת המבט של הצרכן היא נותרת נכה ומועטה. זוהי תופעה רווחת ומוכרת בשוק הגפ"מ.
בין כל הוראות החוק שעלו במסגרת ניסיונות הרפורמה – נמצא כי הוראות בדבר איסור על סירוב לספק מהוות כלי יעיל לקידום התחרות ומניעת תופעת הטארגטינג האמורה. הוראת איסור הסירוב, קובעת כי ספק בפריסה ארצית אינו יכול לסרב לספק גז למי שמבקש זאת ממנו (והוא אינו לקוח שלו בעת הבקשה) ועליו לספק לו ב-"תנאים דומים" לאלו בהם הוא בתנאים דומים. מטרת ההוראה היא לחייב את ספק הגז הגדול לבחור בין שתי אלטרנטיבות:
העובדה כי ישנם חברות גדולות אשר נוקטת בפרקטיקות אסורות עת היא בעיצומו של הליך פלילי בגין הפרות של חוק ההגבלים העסקיים, בהקשרו הספציפי של שוק הגפ"מ, רק מדגישה את החשיבות הרבה שיש בנקיטת אמצעים תקיפים וחד-משמעים.
הלכה למעשה מדובר על התנהגויות שהן פסולות ובלתי חוקיות ויש לבערן מהשורש. דומה כי אין גם צורך להכביר מילים על החשיבות שבקטיעת התנהלות מסוג זה במשק הגפ"מ במקרים עתידיים כלפי מתחרים נוספים.
אך לחשיבותה הרבה של אכיפת הרשות במקרה דנן יש סיבה נוספת – התנהגותה של החברות הגדולות שאף הואשמו בפס"ד על תיאום מחירים ואי העברת לקוחות ביניהם, מעמידה את מחוללי התחרות המספקים מחירים אטרקטיביים כגון חברת שמש גז, בעימות מול לקוחות פונטנציאליים, שמטבע הדברים אינם בקיאים ברזי דיני התחרות וכל שהם רואים לנגד עיניהם היא הצעה אטרקטיבית מצדה של חברת גז גדולה ומוכרת.
השלמה עם התנהגות כזו, תנציח כשל זה ותאפשר לחברות הגדולות "נתיב בריחה" בדמות העדפה צרכנית רגעית וממוקדת, ושימור כשלי התחרות ביתרת השוק, הגם שזוהי בדיוק התופעה שכללי התחרות בחוק משק הגז נועדו למנוע.
